top of page

גרגרי אורז

  • גילי בן אוזיליו
  • 22 בדצמ׳ 2017
  • זמן קריאה 1 דקות

הצליל הרועם והעדין כאחד של האורז ששפכה לתוך המסננת, קרע באחת את מחשבותיה. מחשבותיה- אותה רשימה בלתי נגמרת של מטלות שנדחו. אצבעותיה שיחקו בגרגרים הקטנים, מתחת למים הפושרים, והפעולה הכל כך פשוטה, ניחמה אותה במעט. הטלפון צלצל , אמנם החליטה שלא תענה, אך הצג הבהב אליה בפני סמיילי מחייכים לצד הכיתוב נעמה. עוד לפני שהספיקה להגות הלו צרוד במקצת, הגיעו אליה קולות הילדים בהפסקת העשר, המולה צווחנית, אקראית ומחרישת אוזניים. " אמא תשמעי, אחרי הלימודים, אני הולכת לסנטר עם הבנות, אני צריכה לקנות מחברת מתמטיקה, ואני אחזור אח"כ באוטובוס." "מה עם אוכל?" היא שואלת. מה? צורחת הבת מן העבר השני. "מה עם אוכל?" מגבירה האם את קולה בחוסר סבלנות. אני לא שומעת" צורחת נעמה. האם מרחיקה את הטלפון מאוזנה, סימני הוויתור ניכרים בקולה, כשהיא צורחת, קולה מלא אוויר והפעולה סוחטת אותה, לתוך הטלפון "טוב, תתקשרי אלי מהסנטר" ושוב "תתקשרי אלי מהסנטר." עכשיו ניתקה את הטלפון, ושיפשפה את אוזנה קלות, כאילו ניסתה לנער ממנה את שרידי קולות הילדים, אולם נדמה שהקקופוניה חדרה דרך אוזנה וחוללה אנדרלמוסיה קלה. עכשיו התיישבה על כסא המטבח, רצתה להישען אחורה ונזכרה שהכיסא שבור. אני באמת חייבת לקנות כסאות חשבה לעצמה. או לתקן. השאלה מה יהיה זול יותר. לא לא נכון, השאלה היתה מה ידרוש ממנה פחות סידורים ומאמץ. פחות מגע עם הבריות. השנים כאילו כינסו אותה פנימה, לאט לאט עטפה עצמה בקרום דק ובלתי נראה, אבל עמיד ביותר, קרום שהסווה את עצמו, אבל הגן, ושמר עליה. והתוצאה של זה היתה

רגש אשמה תמידי מלווה אותה, ככתם אפור, מטייל דביק בחלל, ןמשנה צורתו, כמו דמות שטוחה מסרט אנימציה, שזרועותיה מטולטלות לצדדים עם אצבעות עבות, חסרות מרפקים.אשמה על הכל. בכל התחומים

Comments


קטגוריות
הכל
bottom of page